כשהתחלתי ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים בשנת 1994, חיפשתי דרך שתאפשר לי לתכנן נכון, חיפשתי כל הזמן חוקיות, שיטתיות וסדר פעולות שיאפשרו לי להגיע לתוצאה מיטבית, כל תקופת הלימודים במכללה היתה מלווה בחיפוש אחר הדבר הזה, בשלב מסויים הייתי נבוך שלא הייתה לי דרך, כשלא מצאתי תשובות אצל המנחים שלי ניסיתי להמציא לעצמי שלבים וחוקים או איזושהי שפה שאוכל לתכנן באמצעותה, משום מה, כל הזמן נזרקתי לכיווני מחשבה שונים, מחקתי והתחלתי מחדש. ידעתי שאם אמצא את הדרך לתכנון נכון יהיה לי קל יותר להצליח, קל יותר לתפקד בתוך המקצוע שלי. הנושאים הטכניים שבלימודי הארכיטקטורה וההנדסה עברו לי בקלות, אפילו בקלות יתרה, בתור ילד הסתובבתי עם פטיש מסמר וג'פקה, פירקתי והרכבתי דברים שוב ושוב. הקושי הזה בחלק היצירתי של התכנון מול הקלות הטכנית שבהבנת הדברים יצר אצלי קונפליקט רציני. אז אחרי שסיימתי לימודי הנדסאים בהצטיינות במכללת תל חי נסעתי ללמוד הנדסה בבריטניה. הייתי בטוח ששם אמצא את הדרך, את השיטה, חשבתי לעצמי שכנראה אני צריך ללמוד בכלל הנדסת מבנים, לגרום ליציבות של בניין ללא קשר לאיך שהוא נראה מבחוץ או איך מרגישים בו בפנים. אז נסעתי ולמדתי תואר ראשון במדעים והנדסה. מיותר לציין שאחרי הסימסטר הראשון הבנתי שאין לי עניין במה שמתחבא בתוך הקירות, אין לי ביטוי עצמי בתכנון קונסטרוקטיבי ליציבות של מבנה, גדול ככל שיהיה, זה לא אני. כיביתי את יכולת היצירה שלי במשך שנתיים ותפקדתי בתוך החוקים הפיסיקלים של כדור הארץ, תיפקדתי בתוך נוסחאות מתמטיות וכוחות אופקיים בגבהים וחישובי מומנטים בקורות מבנים. איזה כיף, המבנה יציב, ומה עכשיו? ידעתי שאני חייב לחזור למקום בו אני יכול לשלב בין יצירה לטכנולוגיה, בין אמנות לאומנות. אז קיבלתי החלטה, להתקבל לפקולטה לארכיטקטורה בטכניון.
בשנת 1999 אחרי שנתיים לימודי הנדסאים ושלוש שנים לימודי הנדסה, התקבלתי למקום היחיד בעולם שבו הייתי אמור למצוא תשובה לשאלה שלי, מקום בו הייתי צריך למצוא את הדרך שחיפש כל הזמן, את הנוסחה, את השיטה, את הסדר הנכון בתכנון אדריכלי.
ביליתי 5 שנים ארוכות בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, בדרך הספקתי להתחתן עם שותפתי לחיים ולהקים משפחה, כמובן שמיותר לציין, את מה שחיפשתי בהתחלה, לא מצאתי, וקיבלתי בהכנעה את המציאות. אף פרופסור לא הצליח ללמד אותי איך מתכננים, אף אחד במוסד המפואר הזה לא התווה לי את הדרך, כך לפחות חשבתי, אף אחד מהאדריכלים והמנחים המוערכים בארץ, וחלקם אף בעלי שם עולמי לא הצליח להסביר לי בצורה ברורה כיצד לתכנן. כל מהלך הלימודים פעלתי מתוך אינטואיציות, ולמרות שזה נתפס אצלי כטעות בסיסית בתבנית המחשבתית שלי באותה תקופה, סיימתי גם את הפקולטה לארכיטקטורה בהישגים גבוהים.
בטקס הסיום בפברואר 2004, כשקראו לי לקבל את התעודה, נשאלתי ע"י הדיקן מה הצליח ללמד אותי המוסד הזה, נאלמתי דום, החוורתי. ובשניה אחת שהרגישה כנצח, הבנתי שהשאלה שלו הציתה בי תבונה שאני לוקח איתי מאז, עניתי בשקט "לא למדתי כלום מלבד היכולת ללמוד הכל" אני לא זוכר מה הוא ענה, כי בחצי שעה שלאחר מכן לא שמעתי כלום מהאדרנלין שזרם בגופי…
המוסד הזה נתן לי את הכלים לנתח סיטואציה בכל קנה מידה, לפרק לגורמים בעיה אורבנית ולמצוא פתרון לכל גורם שיגרום לתהליך שבסופו תתוקן הבעיה, כך הדבר גם בתכנון מבנה מגורים בקנה מידה הכי קטן. המוסד הזה צייד אותי בכלים להתמודד עם החיים, המוסד הזה מילא את ריאותיי באויר פסגות ויצר אצלי מערכת שלמה של שאיפות וחלומות. המוסד הזה צייד אותי ברישיון לעסוק במקצוע שנוגע בכל תחומי החיים.
היום, אחרי 10 שנים של לימודים אקדמאיים בכל מה שקשור לארכיטקטורה והנדסה ואחרי 20 שנים נוספות של פרקטיקה מקצועית במשרדי תכנון גדולים בארץ וכאדריכל עצמאי הבנתי שהדרך שעברתי היא למעשה המטרה שחיפשתי.
כל שלב בדרך אל התואר הנכסף נבע מתוך חיפוש של דרך, באופן אינטואיטיבי ולא מודע יצרתי לעצמי מסלול מושלם להבנה עמוקה בכל חלקי המקצוע שבחרתי לי לחיים, בית הספר להנדסאים נתן לי כלים טכניים להתמודד עם כל השלבים הטכניים של תהליך התכנון והביצוע, ממנו גם קיבלתי את הכלים לתכנן מבנה מגורים בקנה מידה קטן, חוסר ההבנה של תהליך התכנון גרם לי להכנס לקרביים של המבנים, הפקולטה להנדסה באברדין נתנה לי את הכלים להתמודד עם יציבות של מבנה בכל קנה מידה, להכנס לקירות המבנה ולהחליט החלטות שאף אחד לא רואה או מרגיש, להחליט בצורה נבונה היכן למקם מערכות בניין קונסטרוקטיביות, ולהתמודד עם כוחות פיסיים המתנגדים באופן קבוע למבנה. הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון סגרה לי את המעגל הלימודי בכך שנתנה לי את האפשרות לחקור, את הכלים להתמודד עם בעיות, איפשרה לי חופש יצירתי בתכנון, לחשוב מחוץ לקופסא, להיות כוכב לרגע. ולהפוך את הרגע לזמן מתמשך.
במהלך השנים בעבודה, למדתי שאין דרך אחת או חוקים מסויימים שתמיד יעבדו בתהליך התכנון, אודה ואומר שאין ולא צריכה להיות לאדריכל אמיתי דרך מסויימת, קו עיצובי מנחה או טביעת אצבע. אדריכל אמיתי חייב ליצור מתוך הבנה עמוקה של הסביבה, הבנת הצרכים של המשתמשים בסביבה ובמבנה, אדריכל חייב להטמיע ולאחסן את כל האינפורמציה הזאת בראש, ולהתחיל ליצור בצורה אינטואיטיבית. מתוך אינטואיציה שמוזנת בכל תנאי החיים והשטח, בכל הרמות. ובכל קנה מידה.
אדריכל צריך לדעת ולהבין מספיק בכל תחומי החיים, אדריכל צריך להפתיע קודם כל את עצמו במחשבה מקורית, בפירוש שונה. אדריכל צריך להסביר ברהיטות את כוונותיו, להציג על הנייר את מערכת היחסים בין חלקי המבנה, את הקומפוזיציה.
היום אני מבין שהחיפוש האינטנסיבי בתחילת דרכי נבע מחוסר ביטחון ביצירה עצמה, הרצון הזה ליצור שיטה או שפה או קו תכנוני נבע ממחסום יצירתי, מגבולות שהאדם מחפש על מנת ליצור לעצמו סביבה נוחה יותר לבטא בה את הפעולה המקצועית שלו. גבולות הם תירוצים, חסמים. רעיון מושלם יכול להתהוות רק בתוך מחשבה צלולה, נקייה מחסמים, נקייה ממגבלות פיסיות. חפה מדרך וחוקים שהותוו מראש.
אני סבור שלכולנו יש את אותם יכולות באופן שווה, הדרך שאנחנו עוברים קובעת איזו מהיכולות מקבלות ביטוי וחושפות את הכישרון החבוי באדם, בכל תחום, המשיכה לנושא או תחום מסויים מרמזת לנו על הכיוון, מרמזת לנו על רצון לביטוי עצמי. ומה יותר מושלם מלהפוך את הכישרון שהתגלה והיכולת שהתפתחה עם השנים למקצוע?
החיפוש האינסופי יוצר חיים מסקרנים, השאיפה לדעת ולהבין היא אנרגיה שמימית המוענקת לנו בחינם, אל תחששו לשאול, תתעקשו להבין, תבקשו לדעת,  הדרך שאתם עוברים בחיים היא לרוב המטרה, היא זו שמעצבת אתכם ואת האישיות שלכם, היא זו שתאפשר לכם להתמודד נכון עם מה שנקרה בדרככם.
״אלוהים נמצא בפרטים הקטנים״ אמר האדריכל מיס וואן דה רוהה בתחילת המאה הקודמת, הכוונה היא שהפרטים הקטנים יוצרים תמונה גדולה ושלמה. המטרה היא מה שהגדרתם, הדרך היא הפרטים הקטנים שמרכיבים אותה למה שהפכתם אותה להיות.
רק אחרי המסע שעברתי, 30 שנים מאז הצעד הראשון, 20 שנים מאז קיבלתי רשמית את הכינוי ״אדריכל״ ובזכות הדרך שבה צעדתי, השאלות ששאלתי וההבנות שרכשתי, אחרי שיצקתי המון תוכן ורק אחרי שהפכתי את הארכיטקטורה לדרך חיים, רק עכשיו אני יכול להרשות לעצמי להפוך את הכינוי, לתואר אדריכל ולשאת אותו בעוצמה, במקצועיות ובגאווה.